הטכנולוגיה המדאיגה הבאה בשיווק: הנייד כמכשיר האזנה.

כבר היום מתחילים הטלפונים ומכשירים אחרים לשמש כאמצעי האזנה שעוזרים למפרסמים ומשווקים להבין מה קורה סביבם ולהשתמש במידע עלינו ועל סביבתנו לצרכים מסחריים. האתר Digiday הסביר לאחרונה מהן שתי הטכנולוגיות העיקריות ומה עושים באמצעותן.

הראשונה מביניהן, איתור "טביעות אצבע" (fingerprinting) אקוסטיות היא בעצם טכנולוגיה מוכרת. זאת הטכנולוגיה שמאפשרת לאפליקציות לזהות מוזיקה שנשמעת בסביבה על ידי השוואה של מאפיינים אקוסטיים שלה למידע שנמצא בבסיס נתונים של שירים מוכרים. אותה טכנולוגיה יכולה לאפשר לאפליקציות לזהות הרבה דברים אחרים, למשל שאנחנו צופים בתוכנית מסוימת או בפרסומת מסוימת בטלוויזיה. המידע הזה מאפשר למשווקים להציע לאנשים שירותים בהתבסס על הדברים שהם צופים בהם. זה מה שעושה כבר עכשיו אפליקציה של עליבאבא הסינית. משתמשי האפליקציה יכולים ללחוץ על כפתור במכשיר הנייד כדי להמשיך מן הפרסומת שהם רואים בטלוויזיה לרכישה באמצעות הטלפון. כדי לעודד אנשים להשתמש באפליקציה מציעה החברה למשתמשים הטבות שונות.

הטכנולוגיה השנייה היא "סימני מים" (watermarking) אקוסטיים. השם לקוח מן הנוהג לסמן בעיקר חומר חזותי כמו תמונות בסימן אשר מזהה את מקורן ואמור להקשות על שימוש בלתי מורשה. טכנולוגיה זו מאפשרת לאפליקציות אשר מאזינות לקולות סביבתיים לזהות סימנים שמוטבעים בכוונה בתוכן קולי. סימני מים אקוסטיים הם בדרך כלל אותות שמשתמשים אנושיים אינם יכולים לשמוע. כמו בתמונות, גם כאן אחד השימושים הראשונים שנמצאו לטכנולוגיה הוא מעקב אחר חומר מוגן בזכויות יוצרים. פייסבוק כבר השתמשה בטכנולוגיה הזאת כדי לאתר חומר מוגן שמשתמשים העלו או צרכו. כמו הטכנולוגיה הקודמת, זיהוי סימנים מזהים המטבעים בכוונה בפרסומות בטלוויזיה או ברדיו יכולות לעזור למפרסמים להבין מי צופה במה ומתי.

סימני מים אקוסטיים יכולים לאפשר לחנויות, למשל, לזהות בוודאות שמשתמשים מסוימים נמצאים בתוך החנות על ידי השמעה של סימן מים מזהה, ולהשתמש במידע כדי להציע לצרכנים הצעות שיווקיות. היתרון של הטכנולוגיה הזאת על פני טכנולוגיות אחרות לזיהוי מיקום של משתמשים היא שהיא אינה תלויה בגורמים כמו חיבור לאינטרנט או אותות GPS.

ברור שהטכנולוגיות האלה יכולות לשמש להרבה צרכים אחרים, בין השאר כדרך לאסוף מידע כללי יותר עלינו ועל הסביבה שאנו נמצאים בה. היא יכולה לשמש להערכת שיעורי הצפייה בטלוויזיה, ונראה שיישומים נוכחיים אכן מתמקדים כעת בדברים מן הסוג הזה. אבל הטכנולוגיה הזאת יכולה לספק מידע על הרבה דברים אחרים שקורים סביב המכשירים שלנו, וקל לראות איך ניתן לנצל אותה כדי לחדור לפרטיותם של אנשים בצורה חסרת תקדים.

לרוב המשווקים בדרך כלל אין צורך להאזין לשיחות פרטיות שלנו, אבל גורמים אחרים יכולים להשתמש באותה הטכנולוגיה לצרכים מפוקפקים. הדימיון הוא הגבול, אם כי גורמים שונים מדגישים שהשליטה נמצאת בידי המשתמשים. הבחירה אם להשתמש באפליקציה ואם להפעיל אותה היא בידי המשתמשים, והמכשירים עצמם נותנים אינדיקציות לשימוש במיקרופון. זה לא נכון תמיד, ובנוסף, לא כל המשתמשים בהכרח מודעים לאפשרות או שמים לב להרשאות של אפליקציות ולמה שהמכשירים שלהם עושים. הטכנולוגיות האקוסטיות האלה יכולות להיראות מעניינת למשווקים, אבל סביר להניח שככל שהמודעות לה תגבר, היא תעורר יותר חששות והתנגדות, הן מצד משתמשים והן מצד רגולטורים.