שיחה בין שתי חברות על טיפול מרחוק

מפגש בבית הקפה

הקצף בקפוצ’ינו כמעט גלש לי על האצבעות כשדנה נכנסה בריצה לבית הקפה. "סליחה על האיחור," היא נשפה ונפלה על הכיסא מולי, "הזום בעבודה התארך לי פי שניים ממה שחשבתי."

חייכתי אליה, שותקת רגע, כי גם אני זכרתי ימים שבהם המסך היה תופס לי את כל היום. "זה בסדר," אמרתי, "האמת שגם אני התחלתי להתרגל לחיים דרך המסך. אפילו הטיפול שלי עבר לשם, סוג כזה של טיפול רגשי אונליין עם המטפלת שלי."

דנה הרימה גבה. "באמת? איך זה עובד? לא הרגשת שזה מוזר? כאילו… לשפוך את הלב דרך מצלמה?"

נשמתי עמוק, חייכתי חצי חיוך. "בהתחלה זה היה מוזר, ברור. הרגשתי כמו מישהי שמדברת לעצמה, אבל אז משהו השתנה. זה נהיה הרבה יותר זמין. פתאום לא הייתי צריכה לנסוע, לחפש חנייה, לחכות בתור. הייתי יושבת בחדר שלי, עם כוס תה, ויכולה להרגיש בטוחה בבית שלי."

רגעים של ספק

דנה בחשה בקפה שלה, מציירת עיגולים קטנים. "אני לא יודעת… אני מפחדת שזה פחות אמיתי. שאין חיבור."

"זה בדיוק מה שגם אני חשבתי," אמרתי לה. "אבל גיליתי שהקרבה נוצרת אחרת. כשאני יושבת מול המסך, לפעמים אפילו עם שמיכה על הכתפיים, אני פחות מתביישת. יותר קל לי להיפתח. דווקא כי אני בבית. פעם אחת, כשהייתי באמצע התקף חרדה קטן, פשוט שלחתי הודעה למטפלת והיא מצאה לי חלון בזום באותו יום. זה הציל אותי."

היא עצרה, עיניה מופתעות. "כלומר, את מקבלת תגובה מהירה יותר?"

"כן," הנהנתי. "יש לזה יתרון. גם אם זה לא תמיד קורה, עצם הידיעה שיש אופציה כזאת מרגיעה. וגם… זה נותן לי גמישות. למשל, כשהילדה חולה ואני לא יכולה לצאת מהבית, אני לא צריכה לבטל טיפול. פשוט פותחת מחשב."

טיפים מתוך החוויה

דנה חייכה פתאום, כאילו משהו השתחרר. "אז מה עזר לך להתרגל לזה? אני לא בטוחה שאצליח לשבת ככה ולדבר חופשי."

לקחתי לגימה מהקפה, חושבת לרגע. "האמת, בהתחלה הייתי מתביישת. אז החלטתי להכין לעצמי אווירה נוחה – נר קטן, תאורה רכה, אפילו כרית אהובה על הספה. זה עשה לי תחושה יותר אינטימית. טיפ נוסף? אוזניות. הן נתנו לי תחושת פרטיות, שלא כל העולם שומע אותי."

היא צחקה. "את רצינית? זה נשמע כמעט כמו טקס."

"כן, וזה עבד. אפילו עוד משהו – למדתי להגיד מראש מה אני צריכה. אם משהו לא ברור לי, אני לא מתביישת לשאול שוב. דווקא בזום, בין אם את עוברת טיפול רגשי או אפילו טיפול מיני אונליין – זה חשוב, כי לפעמים נקטע חצי משפט או שהבעות פנים הולכות לאיבוד. למדתי להיות ברורה יותר."

חיבוק דרך המסך

רגע של שתיקה עטף אותנו. דנה הסתכלה עלי ברצינות שלא אופיינית לה. "את יודעת, אולי באמת זה לא כזה נורא. אני חושבת… אולי אנסה בעצמי. כי אני כבר דוחה את זה יותר מדי זמן."

הושטתי יד וליטפתי קלות את ידה על השולחן. "תנסי. זה לא מושלם, אבל זה מספיק טוב – ולפעמים אפילו יותר מזה. את תופתעי לגלות כמה קל להרגיש קרבה גם ככה."

היא חייכה חיוך קטן, כזה שמסתיר הקלה. "טוב, אולי תשלחי לי אחר כך את הפרטים של המטפלת שלך?"

צחקנו שתינו, ופתאום היה ברור שהשיחה הזו, כמו טיפול מרחוק לצורך העניין, היא פשוט עוד דרך לגלות שאנחנו לא באמת לבד.

סיכום קטן

ואולי זה המסר כולו – שלפעמים החיבור לא חייב להיות פיזי כדי להיות אמיתי. טיפול מרחוק הוא לא פתרון קסם, אבל הוא כן הזדמנות לבחור נוחות, זמינות וגמישות. ואם אתם מתלבטים, תדעו שזה לגיטימי להתחיל לאט, לנסות, לשנות, ולמצוא את הקצב שמתאים לכם. אנחנו כאן, באותה סירה, לומדים ביחד איך להרגיש קרובים גם ממרחק.