חלק מהבעיות החמורות בפרסום נובעות ממפרסמים ומפעילי אתרים שחושבים רק על כסף מהיר.

פרסומות הן אחת הדרכים החשובות ביותר של משווקים למשוך צרכנים ולשכנע אותם לקנות. כדי שהפרסומת תשיג את מטרתה, צרכנים צריכים קודם כל לראות אותה. בעולם הדיגיטלי, היא בדרך כלל גם אמורה למשוך את הצרכן ללחוץ עליה. המשווקים רוצים שצרכנים ילחצו על פרסומות כצעד שמקרב אותם למכירה. מי שמרוויחים ישירות מפעולת הלחיצה הם בדרך כלל מפעילי אתרים (או אפליקציות למובייל, ולפעמים יישומים אחרים), שמרוויחים בכל פעם שהזדמנות החשיפה שהם מספקים שולחת צרכן פוטנציאלי לעבר המשווק. בשביל חלקם, פרסום היא דרך חשובה, לפעמים אפילו יחידה, להרוויח מהתוכן או מהשירות שהם מציעים לצרכנים.

שוק הפרסום הוא שוק תחרותי. התחרות הזאת נמצאת בבסיס המנגנונים הפרוגרמטיים שבאמצעותם מוצגות חלק גדול מהפרסומות שאנחנו רואים. בין הפרמטרים שהמערכות האלה מביאות בחשבון כאשר הן צריכות לבחור איזו פרסומת להציג ברגע נתון, במקום נתון, למשתמש נתון, הן כמה מוכנים הגורמים המעורבים לשלם בשביל הזדמנות החשיפה הזאת.

התחרותיות העזה על הזדמנויות לחשוף משתמשים לפרסומות (מצד המפרסמים), ועל לחיצות של משתמשים (מצד ספקי התוכן ושטחי הפרסום) מגבירות את הפיתוי של כל הצדדים המעורבים לאמץ טקטיקות אגרסיביות יותר במלחמה על תשומת לבם של משתמשים ועל רווחים פוטנציאליים מהצלחת הפרסום.

בהינתן התנאים האלה, ומספרם הגדול של המתחרים המעורבים התחרות, אולי אין סיבה להתפלא שהגישות שבהן בוחרים חלק מהם הן גישות שמתמקדות בהגדלת הרווחים בטווח המיידי.

אצל המפרסמים, שצריכים למשוך צרכנים אמיתיים, שיהיו מוכנים לשלם להם כסף אמיתי, חשיבה כזאת יכולה להתבטא בפרסום אגרסיבי יותר — יותר פרסומות, פרסומות צעקניות יותר, ושימוש באמצעים המנצלים יותר ויותר מידע אישי על המשתמשים. בפלטפורמות הפרסום, חשיבה כזאת יכולה להתבטא, למשל, בהתיימרות למכור פרסומות גם באתרים שבעצם אינם עובדים אתן. אצל ספקי התוכן שמרוויחים על הצרכנים שהם עוזרים למפרסמים לקבל, חשיבה כזאת יכולה להתבטא בשילוב יותר פרסומות בתוכן שלהם, ולפעמים אפילו בהונאה של המפרסמים על ידי זיוף חשיפות ולחיצות על פרסומות. מתברר שהיקף ההונאה הזאת גדול מאוד. ההערכות לגבי המספרים האמיתיים משתנות, אבל ההסכמה הכללית היא שהיקף הלחיצות המזויפות, לחיצות שמחוללים לא בני אדם אלא רובוטים, מגיע לעשרות אחוזים (פחות בפרסומות דיספליי רגילות, יותר בפרסומות וידאו), ושמספר הפרסומות שמוגשות (כלומר שנטענות על ידי הדפדפן של המשתמש) אבל אינן יכולות להיראות, ולכן אינן יכולות להשפיע על המשתמש, גדול מ-50 אחוז.

אחת הסיבות שבמקרים מסוימים תורמת להתגברות המאמצים לחשוף לפרסום יותר משתמשים, אמיתיים או מזויפים, היא הלחץ שמגיע גם מכיוונם של המשתמשים עצמם, בצורת הבחירה להשתמש בחוסמי פרסומות. זה מצב פרדוקסלי, מפני שהמאמצים להגדיל את השפעת הפרסום ואת הרווחים ממנו על ידי הגברת האגרסיביות של הפרסום הם הדבר שגורם לרוב המשתמשים לחסום פרסומות; אבל הירידה ברווחים בעקבות חסימת הפרסומות, מצידה, גורמת לחלק מהשחקנים לאמץ גישה אגרסיבית עוד יותר לפרסום.

אבל ברור שזאת טעות מצדם. זאת חשיבה לטווח קצר, חשיבה על רווחים מהירים, שבטווח שמעבר למיידי משיגה את התוצאה ההפוכה. היא גורמת ליותר אנשים לחסום פרסומות, והיא פוגעת בתדמיתם של המותגים שהפרסומות אמורות לתרום לבנייה של תדמיתם.

מי שחושבים להישאר במשחק לטווח ארוך יותר, ולא לכרות את הענף שהם יושבים עליו, חייבים לשים במרכז האסטרטגיה שלהם גישה הגונה יותר, שמתחילה בכבוד למשתמשים. המשתמשים הם מי שבהם תלוי כל ענף הפרסום, ופרקטיקות שגורמות להם לחסום פרסומות ולהתרחק ממה שמפורסם בפרסומות הן כמובן רעיון רע. פרסום שנתפס כמלכודת לא עושה שירות טוב למפרסם ולא לאתר שבו הוא מופיע. פרסומות מטרידות, חזותית או בכך שנראה שהן מבוססות על מעקב לא רצוי, הן לא דרך שכדאי ללכת בה. לעומת זאת, שימוש מושכל במידע אישי ובהקשר (למשל בצורת פרסום מוצרים שרלוונטיים לאוכלוסיית האתרים שבהם הפרסומות מופיעות) יכול להפוך את הפרסום לשירות שמשתמשים יכולים אפילו להעריך. בין השחקנים בענף עצמו, הונאה שמגדילה את ההכנסות בטווח הקצר הורסת את הבסיס לאמון בטווח הארוך, ובסופו של דבר מחבלת גם היא ביכולת של הגורמים המעורבים להרוויח.

גורמים טכנולוגיים בענף הפרסום עובדים ללא הרף על דרכים לטפל בחלק מהבעיות האלה. אבל חלק גדול מהאחריות עדיין מוטל על מפרסמים וספקי תוכן. לא פעם יש להם הרבה ברירות. כאשר הבחירה כיצד לגשת לפרסום נעשית לאור ראייה ארוכת טווח, בדרך כלל כל הצדדים מרוויחים.