למה כדאי להתאמן עם גרבי פילאטיס

רגע של שקט על ספסל בפארק

השמש כבר התחילה לרדת כששתי חברות נפגשו במקרה על הספסל ליד אזור הילדים. רוני בדיוק סיימה אימון פילאטיס, עדיין עם השיער אסוף בקצרה ועם בקבוק מים חצי ריק. יעל הגיעה עם שני שקיות קניות ושחררה אנחה ארוכה כאילו מישהו הוריד ממנה תיק של חצי טון.

רוני חייכה אליה חיוך עייף כזה אבל מלא סיפוק.
"אני לא מאמינה כמה זה עושה לי טוב," היא אמרה.
יעל הרימה גבה. "מה עכשיו עשה לך טוב? את נראית כאילו יצאת מריטריט בהודו."

רוני צחקה. "אימון קצר. לא תאמיני מה גרבי פילאטיס יכולים לעשות."

יעל עצרה. "גרבים? ברצינות? זה מה שמחזיר לך את הניצוץ הזה בעיניים?"

רוני משכה בכתפיים, לגמה מים ואמרה בשקט: "אם היית יודעת איך הרגשתי לפני כמה חודשים היית מבינה."

השיחה שהתחילה בלי כוונה

יעל התיישבה לידה, מניחה את השקיות בצד. "טוב, ספרי. אני כבר סקרנית."

רוני נשענה לאחור כאילו סוף סוף יש לה רגע לנשום. "לפני תקופה הרגשתי שהאימונים שלי תקועים. כל פעם ניסיתי להרים רגל, לעשות תנועה מדויקת, והייתי מחליקה. ממש מחליקה. זה גרם לי לאבד ביטחון."

יעל חייכה הבנה. "זה קורה לי כל הזמן בשיעורי יוגה. אני חושבת שאם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שהחלקתי…"

רוני צחקה. "בדיוק. ואז המדריכה הציעה לי לנסות גרבי פילאטיס. אמרתי לעצמי מה כבר גרביים יכולים לשנות. אבל ניסיתי."

יעל הבחינה לרגע שהחיוך של רוני הופך לרך יותר.
"ומה קרה?"

"בהתחלה כלום," אמרה רוני. "רק הרגשתי שהם קצת צמודים. אבל לאט לאט שמתי לב שאני כבר לא מפחדת להניח את הרגל במקום. פתאום היה לי יציבות. ממש תחושה שעומדת מאחוריי מערכת תמיכה קטנה ולא רועשת."

יעל הנהנה. "זה נשמע כמו משהו קטן שמחזיק משהו גדול."

רגע של כנות בין שתי חברות

רוני הורידה את הגרב ונגעה בעקב שלה כאילו נזכרת במשהו.
"יש משהו באימון כשאת מרגישה בטוחה. כמו… את מכירה את זה כשאת שמה נעליים נוחות ופתאום יש לך כוח ללכת עוד קצת? כך זה היה בשבילי. התחלתי להתמקד בתנועה במקום בלפחד שאפול."

יעל הביטה בה ברצינות נדירה. "ואת יודעת מה? אולי זה מה שחסר לי. אני מפחדת לנסות אימונים חדשים כי אני מרגישה מגושמת. כל פעם שאני מחליקה אני מרגישה שכולם מסתכלים עלי."

רוני הניחה יד עדינה על הכתף שלה. "כולם מרגישים ככה. אני רק למדתי לשים משהו שמקנה לי ביטחון קטן. הטקסטורה של הגרב פשוט עוצרת את ההחלקה. אפילו מרגיש נקי יותר, פחות בא לי לעמוד יחפה בסטודיו. וזה גם עוזר לי להישאר מרוכזת לאורך כל התרגול."

יעל צחקה. "וואו, גרביים שעוזרים להתרכז. מה עוד את מספרת לי היום?"

"תקשיבי," אמרה רוני. "אני לא אומרת שזה קסם. אבל זה נתן לי נקודת פתיחה טובה יותר. תחושת שליטה. אפילו כשהרגל התעייפה בהמשך השיעור הגרביים עזרו לי לשמור על אחיזה, וזה חסך לי הרבה תסכול."

יעל חייכה חיוך קטן שהופיע ואז ניסה להתחבא. "אני אוהבת את זה. באמת אוהבת."

התובנות שמתחבאות בתוך שיחה פשוטה

רוני נשמה עמוק כאילו נזכרת בחודשים הראשונים שלה בעולם הפילאטיס.
"יש משהו באימונים האלה שמוציא ממך כל כך הרבה עדינות ועוצמה בו זמנית. בהתחלה לא הצלחתי להתחבר. ואז הבנתי שאני צריכה פשוט לעזור לעצמי. לא לכעוס על החולשות שלי אלא לתת להן תמיכה קטנה. הגרביים היו התמיכה הזאת. הם גרמו לי להישאר על המזרן ולא להרגיש שזה גדול עלי."

היא חייכה לעצמה לרגע, ואז הוסיפה בקול שקט יותר. "ואת יודעת מה עוד? למדתי איך לטפל בכאבי גב באמצעות פילאטיס. זה היה אחד הדברים שהחזירו אותי לעצמי. תרגילים עדינים כאלו שמחזקים את הבטן העמוקה, מרגיעים את הגב התחתון ונותנים תחושה של יציבות מבפנים. הגרביים עזרו לי לא להחליק בזמן התרגול, וכשהגוף מרגיש בטוח הוא מרפה. פתאום הגב הפסיק לצעוק עלי כל פעם שניסיתי לזוז."

יעל שיחקה עם חוט מהחולצה שלה. "אני אוהבת איך את מדברת על זה. זה נשמע כמו משהו שאני יכולה להתחיל איתו בלי להרגיש שאני נכנסת לעולם מפחיד."

"זה בדיוק הקסם," ענתה רוני. "מתחילים בקטן. גרביים. תנועה קטנה. נשימה. ואז פתאום זה הופך להיות רגע ביום שאת מחכה לו. הרגע שבו הגוף שלך סוף סוף איתך ולא נגדך. תראי, כשהיו לי כאבי גב נסיתי כל כך הרבה דברים. רק כשנתתי לעצמי להקשיב לתנועה רגועה ולא תוקפנית משהו התחיל לזוז. וזה לא קרה ביום אחד, אבל כשהרגשתי שאני עומדת יציב יותר בזכות הגרביים יכולתי באמת לעבוד עם הגוף ולא נגדו."

יעל שתקה רגע ארוך, כאילו בוחנת את התחושה שהמילים יצרו בתוכה. "אני לא זוכרת מתי הרגשתי ככה. אולי הגיע הזמן לתת לעצמי משהו קטן שיהפוך את האימון ליותר שלי."

רוני חייכה חיוך רחב כזה, שמשלב גאווה וחברות עמוקה. "אז תתחילי. לאט. אל תצפי להיות מושלמת. רק תני לעצמך יציבות. את תופתעי מה שזה עושה."

יעל נשענה לאחור, הביטתה באופק משתנה. "את יודעת, כבר הרבה זמן שאני רוצה לחזור לזוז. אולי גרבי פילאטיס זה בדיוק הסימן שהייתי צריכה."

רוני מחאה כפיים בשקט. "ידעתי שתרגישי את זה. תני לעצמך את המתנה הזו."

סיכום קטן של שתיים שמבינות אחת את השנייה

הילדים של יעל ורוני התחילו לרוץ לכיוונן, מערבולת של צחוקים קטנים ונעליים דופקות על הרצפה. שתיהן התרוממו מהספסל באיטיות, כאילו הרגע שהן חלקו עדיין מרחף סביבן ומחזיק אותן במקום.

רוני הביטה ביעל בעיניים מעט מצטמצמות מרוב אור, אבל היה שם גם משהו אחר, רוך כזה של מי שמבינה בדיוק מה חברתה עוברת. "בסוף," היא לחשה, "אנחנו רק צריכות משהו קטן שיעזור לנו לזוז קצת יותר בביטחון. כל אחת בדרך שלה."

יעל חיבקה את עצמה בידיים כאילו מגנה על ניצוץ חדש שנדלק בה זה עתה. "ואם גרביים יכולים לתת לי את זה," היא אמרה וצחקה קלות, "אז אולי הגיע הזמן להפסיק לזלזל בקטנות."

רוני חייכה חיוך רחב יותר הפעם. "לגמרי. ושלא נדבר על זה שכשהרגשתי יציבה יותר סוף סוף יכולתי להתחיל לעבוד כמו שצריך על תנועות שמאריכות את השרירים. בכלל, מדוע פילאטיס מכשירים משפר את הגמישות? כי כשהגוף נתמך נכון ויציב במקום אחד, הוא מרשה לעצמו להיפתח במקום אחר. זו שרשרת של אמון בין הגוף לאימון. וגם זה התחיל אצלי מצעד קטן של יציבות."

יעל עצרה רגע לחשוב. "זה יפה. לא חשבתי על זה ככה אף פעם. יציבות שיוצרת מרחב להתארך. לשחרר."

רוני הנהנה לאט. "כן. אולי זה נשמע פשוט, אבל לפעמים כדי לזוז באמת צריך להרגיש שלא ניפול."

יעל חייכה, חיוך שקט כזה שמגיע מבפנים. "תודה ששיתפת אותי בזה. אני חושבת שאני אנסה. לאט. אבל אנסה."

רוני נגעה בידה בעדינות. "ואם תצטרכי ליווי קטן בדרך, אני כאן. תמיד."

יעל השיבה לה מבט חם. "גם אני."

הן התחילו ללכת לכיוון הילדים, כל אחת שקועה במחשבותיה אבל גם קלות יותר, כאילו השיחה הזאת פינתה מקום בלב.

ואם אתם מרגישים שזה הזמן לנסות משהו קטן שיהפוך את האימון שלכם ליציב יותר, נעים יותר ואולי אפילו משחרר יותר, תעשו את זה בקצב שלכם. אנחנו כאן אם תצטרכו השראה לעוד צעד אחד קטן קדימה.