חסימת פרסומות במחשב ובנייד לא מונעת ממפרסמים להקשיב למשתמשים ולעקוב אחר מעשיהם.

לפני כמה שנים, כאשר אדוארד סנודן חשף את תוכנית המעקב המסיבית של אחת מסוכנויות הביון האמריקאיות אחר אזרחים, התברר שחברות תקשורת ומדיה נתנו גישה לנתונים פרטיים על משתמשים לגופים כאלה ללא ידיעת המשתמשים, וכמובן שבלי הסכמתם. השנה טען דונלד טראמפ שהממשל הקודם ריגל אחר פעילות קמפיין הבחירות שלו, לא רק על ידי מעקב אחרי הפעילות הדיגיטלית של אנשיו, אלא על ידי האזנה באמצעות מכשירים כמו טלוויזיות חכמות.

ככל הידוע, אין בסיס עובדתי להאשמות בנוגע לציתות באמצעות מכשירים אלקטרוניים בסביבתו. אבל הרעיון להאשמות התבסס על טכנולוגיה קיימת, ולפחות טכנית, היא יכולה להיות מציאותית. בתחילת השנה פורסם, למשל, שטלפונים של חיילי צה"ל שימשו לריגול אחר המתרחש בסביבות הצבאיות שבהן הם נמצאו. עוד לפני כן התברר שאפליקציות שונות, כולל של פייסבוק, האזינו למתרחש סביב המכשיר של המשתמש והשתמשו במידע כדי לחשוף משתמשים לפרסום רלוונטי לנושאים המדוברים.

עד כמה האפשרות הזאת מסכנת את פרטיותם של המשתמשים? המצב המשפטי אינו ברור לחלוטין. לכאורה, לפחות חלק מן השימושים האלה יכולים להיות עבירה על חוקים כמו חוק האזנות הסתר הישראלי, שקיימים כמעט בכל מדינה אחרת. ואכן, כבר היו בעולם מקרים שבהם חברות שאספו נתונים קוליים ממכשירים ניידים ומטלוויזיות חכמות נקנסו על עבירה על חוקי ההגנה על פרטיותם של המשתמשים מפני שאספו נתונים והשתמשו בהם בלי ידיעת המשתמשים. עם חדירתם ההדרגתית של מכשירים מקוונים המופעלים על ידי הוראות קוליות כמו Google Home ו-Echo של אמזון, נראה שהאפשרויות העומדות לרשותן של חברות להאזין לאנשים הולכות ומשתפרות, ונשאלת השאלה כיצד הן אכן משתמשות במידע הזה, ומה מונע מהן לעשות בו שימוש בלתי הולם שעלול לפגוע בפרטיותם של בני האדם שמכשירים אלה יכולים להאזין לקולותיהם.

לטענת גורמים המכירים את הטכנולוגיה ואת השימוש שנעשה בה, בינתיים אין לאנשים סיבות לפחד. בינתיים אין סימנים שקיים בידי גורם מסחרי (או אחר) בסיס נתונים כלשהו של מידע שמקורו בדיבור ובשיחות סביב מכשירים מקוונים. ככל הנראה, השימוש שנעשה ביכולות ההאזנה מוגבל, בינתיים, בעיקר לזיהוי צלילים ידועים. כך פועלות אפליקציות כמו Shazam ו-Soundhound, היכולות לזהות שירים שמתנגנים בסביבת המכשיר על ידי השוואתם ל"חתימה" ידועה של שירים בבסיסי הנתונים שלהן. חברות בענפי הפרסום והשיווק משתמשות בחתימות קול של תוכניות טלוויזיה ופרסומות כדי להשיג נתונים על שיעור החשיפה של משתמשים או של משפחות לפרסומות מסוימות בזמנים מסוימים. זה אולי נשמע לא כל כך רחוק מהמעקב הרגיל אחרי חשיפה של משתמשים לפרסומות. אבל בכמה מקרים כבר היו מי שהבינו את הפוטנציאל הבעייתי הכרוך בטכנולוגיה הזאת. מוקדם יותר השנה נקנסה חברת Vizio האמריקאית על צירוף הנתונים שאספה באמצעות טלוויזיות חכמות למידע דמוגרפי על המשתמשים לכדי מאגר נתונים שפגע בזכות המשתמשים לפרטיות.

זהו עוד מקרה שבו הדיון הציבורי ומצב החקיקה מפגרים בהרבה אחר היכולות הטכנולוגיות. הרבה מאוד שימושים באפשרויות הטכנולוגיות הטמונות במכשירים חכמים שבידיהם של משתמשים או בביתם נופלים ב"תחום אפור" משפטי. החברות המשתמשות בטכנולוגיה קוראות לרגולציה עצמית בענף, אבל בהעדר חקיקה ופיקוח, אין למשתמשים דרך להבטיח את עצמם מפני האפשרויות המפתות, שהפכו לממשיות, לאסוף עליהם עוד ועוד מידע, שעלול בסופו של דבר להתגלגל לידיים הלא נכונות.