הפגישה המקרית בפארק שהתחילה בסיפור קטן
השמש כבר התחילה להישען הצידה, האור הרך הזה של אחר הצהריים שהופך את הפארק למקום קצת יותר חלומי. שני ילדים התרוצצו סביב המתקנים, צורחים משמחה כאילו המציאו משחק חדש. אני ישבתי על הספסל, מנסה לנשום רגע אחרי יום ארוך, ואז ראיתי אותה. דנה. מחייכת אלי מרחוק כאילו לא עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שנתקלנו.
דנה התקרבה לאט, עם כוס קפה נוטפת ביד אחת ותיק גדול מדי על הכתף.
"את לא מבינה מה עבר עלי", היא אמרה באנחה שנשמעה כמו ערבוב של עייפות וגאווה.
"ספרי", עניתי וחייכתי, מסיטה שערה מהפנים.
והיא התחילה.
דנה סיפרה על האירוע המשפחתי שעשתה לפני חודשיים. "אמרתי לעצמי שיהיה קל", היא צחקה, "כמה אנשים בגינה של אמא שלי, קצת אוכל, קצת מוזיקה. מה כבר יכול להשתבש".
כאן היא עצרה לשתות לגימה מהקפה.
עוד לפני שהתחלנו לדבר על דיג'יי, השכרת אוהלים לאירועים או נותני שירות אחרים, הבעת הפנים שלה אמרה שהרבה יכול להשתבש.
איך הכול התחיל להסתבך
"את לא מבינה", היא המשיכה, "חשבתי שאני חוסכת כסף. אמרו לי אפשר להזמין אוהל אירוח דרך חבר של חבר. כזה שמביא מהבית של הדוד שלו. ובגלל שזה חבר, זה יהיה זול. אמרתי יאללה, מה כבר יקרה".
כשהיא אמרה את זה, הרגשתי את עצמי מהנהנת כמו שאנשים מהנהנים כשכבר יודעים את הסוף.
"האוהל הגיע בלי חלקים חשובים. אני עומדת שם ביום האירוע, מסתכלת על ערימה של ברזלים, לא באמת יודעת מה אמור להתחבר למה. את מכירה אותי, אני יודעת להרים דברים, אבל זה היה נראה כאילו קיבלתי הנחיות להרכיב חללית".
היא חייכה חיוך מובס, כזה שמנסה לשמור על אופטימיות למרות כמה שבא לה לצעוק.
"התקשרתי לבחור, הוא אמר שהוא לא באזור. ביקשתי ממנו הדרכה בטלפון, והוא פשוט אמר לי לנסות לאלתר".
כאן היה רגע של שתיקה. הילדים שלנו בדיוק התגלגלו על הדשא וצחקו בקול רם מדי.
"את מאמינה?", היא שאלה.
"כן", חשבתי לעצמי, "יותר מדי מאמינה".
ואז הגיע הרגע שהכל התהפך
"ואז", היא המשיכה, "פתאום התחיל טפטוף. טפטוף. באמצע אוגוסט. אנשים כבר היו בדרך, שולחנות היו ערוכים, המוזיקה חיכתה, ואף אחד מאיתנו לא חשב על השכרת מזגנים לאירועים בקיץ (מהסוגים שמותקנים בתוך אוהלי אירוח). ואני עומדת מול האוהל החצי מפורק הזה, עם ברזל ביד אחת וטלפון ביד השנייה, מתפללת שמשהו יסתדר לבד".
כאן עצרתי אותה. "מה עשית?"
היא נשפה אוויר לאט. "פה למדתי את הלקח שלי. חיפשתי בגוגל חברה ותיקה להשכרת אוהלים. לא מהסוג הזול הזמין מיד. אלא חברה שמגיעה עם ניסיון, עם אנשים שיודעים מה הם עושים. התקשרתי בלחץ, ופה הגיע הקסם".
הקול שלה השתנה. נהיה רגוע יותר, בטוח יותר.
"הם שלחו צוות מיד, כאילו הם חיכו לקריאה שלי. הגיעו שני בחורים שעשו את הכל בצורה מסודרת. בלי חפירות, בלי לחץ, בלי להתחכם. פשוט ראו אותי, ראו את המצב, והתחילו לעבוד. תוך פחות משעה עמד שם אוהל מושלם. יציב. חזק. כזה שלא מפחד משמש או גשם".
כאן היא התיישבה נוח יותר.
"הם אפילו תיקנו דברים שלא חשבתי עליהם. בדקו שהקרקע ישרה, חיזקו כל פינה, וסידרו תאורה בתוך האוהל. פתאום הרגשתי שאני יכולה לנשום".
מה למדתי מזה בעצמי
"הקטע הוא", דנה אמרה והסתכלה עלי ישר בעיניים, "שכשמשכירים אוהל מחברה מקצועית, זה לא רק האוהל. זה האנשים. זה הביטחון שמישהו שם יודע מה לעשות. זה השקט שיש לך כשאת מבינה שיש מאחורייך ניסיון של שנים, ולא מישהו שמאלתר".
כאן היא חייכה חיוך רחב, כזה של אדם שמצא תשובה לשאלה שהטרידה אותו יותר מדי זמן.
"וגם", היא הוסיפה, "הם נתנו לי כמה עצות ששינו לי את כל הראש לגבי אירועים.
למשל, הם אמרו לי שתמיד כדאי לוודא שיש שטח מוצל גם אם מזג האוויר נראה יציב. כי שמש קייצית יכולה להפתיע בדיוק כשהכי לא נוח.
ואמרו לי גם לבדוק שהאוהל מאושר ומתאים לאירוע עם אנשים. לא כל אוהל ביתי עומד ברוח.
אה, והם תמכו בכל הקמה עד הסוף, ונשארו עד שווידאו שהכל יציב. זו התמיכה שלא חשבתי שאני צריכה אבל הסתבר שהיא קריטית".
היא עצרה לרגע, מסתכלת על הילדים.
"זה מצחיק", אמרה, "כמה כיף לי לחשוב על זה בדיעבד. אז זה היה סטרס, היום זה כבר סיפור".
היא צחקה לעצמה, צחוק קטן ומרגיע.
באותו רגע הרגשתי כאילו גם אני לומדת מהסיפור שלה, אפילו שלא הייתי שם.
הסוף שמרגיש כמו התחלה
דנה נשענה לאחור, מסיימת את הקפה.
"אם הייתי יודעת מההתחלה כמה זה חשוב", היא אמרה, "הייתי חוסכת לעצמי כל כך הרבה לחץ. פשוט לבחור חברה ותיקה, חברה שאפשר לסמוך עליה. כזו שמגיעה בזמן, מפרקת, מרכיבה, דואגת. חברה שלא משאירה אותך להתמודד".
היה בזה משהו מרגיע, לשמוע את זה ממישהי שעברה את זה על בשרה ולא מייעוץ כללי.
שנינו שתקנו לרגע, מקשיבים לצרחות הצחוק של הילדים.
"את יודעת", היא המשיכה בשקט, "לפעמים אנחנו חושבים שאפשר לחסוך, ובסוף משלמים יותר. בזמן, בעצבים, בלחץ. אבל כשיש מישהו מקצועי שמכיר כל בורג, הכל פשוט קל יותר".
תחושת הזדהות מלאה זרמה לי בגוף. הרי כולנו היינו שם מתישהו.
המקום הזה שבו ניסינו לחפף והבנו שזה לא שווה את זה.
וככה, בתוך אחר הצהריים רגוע בפארק, עם ילדים מתרוצצים וקפה כמעט קר, הבנתי גם אני את מה שהיא הבינה: שהרבה יותר קל לחיות כשאנחנו נותנים למקצוענים לעשות את מה שהם יודעים לעשות. במיוחד כשזה מגיע לאירועים שהלב שלנו מושקע בהם.
בסוף היא קמה, ניערה קצת פירורים מהמכנסיים וחייכה חיוך עייף אבל טוב.
"יאללה", היא אמרה, "אם אתן תרצו לעשות משהו בקרוב, דברו איתי. אני אכוון אתכן לחברה שעזרה לי. באמת שהצילו אותי".
ואנחנו כאן בשבילכם.
אם אתם צריכים עזרה או הכוונה לפני אירוע, אל תהססו לשאול. לפעמים כל מה שצריך הוא לעשות את הצעד הראשון בקצב שלכם.